העליון דחה ברע" על החלטת המחוזי לבטל עיכוב הליכי בוררות

השופט  י' דנציגר:

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיאה ב' גילאור) בהפ"ב 868/06 מיום 21.1.2010 בה הורה בית המשפט המחוזי על ביטול עיכוב הליכי הבוררות בין הצדדים, הליכים שעוכבו לפי החלטתו מיום 21.7.2007.

רקע והחלטתו של בית המשפט המחוזי

1.        המבקש והמשיבים הם בעלי המניות בחברת רז ציפויים תעשייתים בע"מ (להלן: החברה). בשנת 2006 פנו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבקשה למינוי בורר בהתאם לתניית הבוררות ב"הסכם המייסדים להקמת חברה" מיום 9.10.1997 שנערך ביניהם ושבעקבותיו הוקמה החברה (להלן: הסכם המייסדים). במסגרת הליך זה ובעקבות הסכמת המבקש למינוי בורר, קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 26.9.2006 כי עורך הדין ד' ליפשיץ ימונה לבורר לדון במחלוקות שהתגלעו בין הצדדים. ביום 7.11.2006 התקיימה ישיבה מקדמית בפני הבורר, ישיבה שנגעה בעיקרה בסדרי דין ובמועדים להגשת כתבי טענות מטעם הצדדים.

2.        ביום 18.1.2007 הגישו המשיבים וחברת אפולק (אינג' י' זמלר) בע"מ בקשה לפירוק החברה. לעניין הבוררות נטען בבקשת הפירוק כי הליך הבוררות בין הצדדים לא התקדם שכן המבקש מונע מהם קבלת מסמכים הדרושים להם לצורך הגשת כתב תביעה. באשר לצורך בפירוק החברה נטען כי המבקש, אשר ניהל את החברה, העביר כספים של החברה לידיו תוך שהוא מותיר את קופת החברה ריקה בעוד לחברה חובות לנושים שונים. נטען כי הדבר נעשה במזיד תוך שהמבקש מפר את חובות האמון שלו ומעדיף את האינטרסים האישיים שלו על פני האינטרסים של החברה. המבקשים טענו כי יש לפרק את החברה בשל חדלות הפירעון אליה נקלעה וכן מטעמי צדק ויושר.

3.        ביום 21.1.2007 מונה עורך הדין אופיר דידי כמנהל מיוחד של החברה ועוכבו הליכי הבוררות המתנהלים בין הצדדים. בהמשך, ביום 11.2.2007, מונה עורך הדין דידי כמפרק הזמני של החברה. ביום 11.10.2007 ניתן צו לפירוק החברה. בהחלטה נקבע כי אין מחלוקת בין הצדדים לגבי הצורך במתן הצו "בגלל הסכסוך בין בעלי המניות ויכולת הפרעון של החברה". המפרק הזמני מונה למפרק הקבוע.

4.        במסגרת הליכי הפירוק נחתם בין אחד מנושי החברה לבין המפרק והמבקש הסכם פשרה לפיו הסכים הנושה להעביר סכום מסויים לקופת הפירוק (להלן: הסכם הפשרה). המבקש הסכים כי הכספים ישמשו לכיסוי הוצאות הפירוק ולחלוקת דיבידנדים לנושי החברה. המפרק מצידו ויתר על טענותיו כלפי המבקש וכלפי חברות שבשליטתו לעניין אחד הפרויקטים בהם הייתה מעורבת החברה. עם זאת, במכתב הבהרה שצורף להסכם הפשרה אישר המבקש כי הויתור האמור לא חל על טענות המשיבים בקשר לכספים שקיבל מן הנושה בקשר לפרויקט אף אם אלה ייטענו בשם החברה (להלן: מכתב ההבהרה).

5.        ביום 6.4.2009 הורה בית המשפט המחוזי, במסגרת תיק הפירוק, על תשלום דיבידנד בשיעור של 100% לנושי החברה למעט למבקש ולמשיבים. כן קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המפרק לאשר את שכרו והחזר הוצאותיו. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי המחלוקת בין בעלי המניות "אינה נושא לתיק זה" לאחר שהוסדרו התשלומים לנושים "הזרים" וכי זו תתברר בבית המשפט או בבוררות כפי שייקבע.

6.        בד בבד, הגישו המבקשים בקשה להורות על ביטול עיכוב הליכי הבוררות או לחלופין ביקשו כי בית המשפט המחוזי יורה למפרק "לבצע חקירות" על פי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות) (ראו: הבקשה מיום 29.3.2009 וכן תשובת המשיבים מיום 13.10.2009). לחלופי חילופין עתרו להסמיך את המפרק להגיש את תביעת החברה כנגד המבקש או למנות את כונס הנכסים הרשמי כמפרק החברה ולהתיר להם לנהל את תביעת החברה כנגד המבקש תחת פיקוחו. לבקשה צורפה טיוטת כתב התביעה שהיה בכוונת המשיבים להגיש כנגד המבקש.

7.        בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה במובן זה שהורה על ביטול עיכוב הליכי הבוררות.

           בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי סעיף 205 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), הקובע כי אין להגיש תביעה נגזרת בשם חברה שמונה לה מפרק, אינו חל במקרה זה שכן התכלית העומדת ביסודו אינה מתקיימת בנסיבות המקרה וזאת מאחר שחובות נושי החברה נפרעו במלואם ולכן כל סכום כסף שייפסק לטובת החברה, ייפסק למעשה לבעלי המניות. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין מקום לברר את טענות המשיבים כלפי המבקש במתווה הדיוני הקבוע בסעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות שכן עם סילוק מלוא חובות החברה כלפי הנושים, בעיית הנציג בין בעלי המניות בחברה לבין נושיה אינה קיימת עוד שכן אין כל חשש לפגיעה בזכויות הנושים הזרים של החברה והחשת הליכי הפירוק אינה רלבנטית עוד. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי העברת המחלוקת לבוררות תואמת את הסכם הפשרה וכי אין לחסום את הדרך למשיבים מלתבוע את המבקש בגין נזקיהם הנטענים.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

טענות המבקש

8.        המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענתו בדבר זניחת הליך הבוררות על ידי המשיבים. לדידו של המבקש, יש לראות במשיבים כמי שזנחו את הליך הבוררות שכן הם הגישו בקשה לפירוק החברה לאחר שפתחו בהליך בוררות, כאשר למעשה מדובר בשני "מסלולים" משפטיים מקבילים. לטענת המבקש, יש בכך משום ניצול לרעה של הליכי משפט ומשום הפרה של תניית הבוררות בהסכם המייסדים שכן הרציונאל שעמד ביסוד הסכמה זו הוא בירור מהיר של המחלוקת בין הצדדים.

           בנוסף, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו כי אין לברר את טענות המשיבים במסגרת הליך פירוקה של החברה ובקביעתו לפיה אין תחולה להוראת סעיף 205 לחוק החברות במקרה זה.

           בתשובתו לתגובת המשיבים (על תוכן התגובה אעמוד מיד) הוסיף המבקש וטען כי מאחר שעיקר התביעה שבכוונת המשיבים להגיש נגדו מבוססת על מעשים שביצע המהווים לשיטתם הפרה של חובות האמון שלו כנושא משרה בחברה, לא ניתן לבררן במסגרת בוררות שכן מדובר בזכויות קוגנטיות שהכרעה לגביהן אינה יכולה להיעשות במסגרת הליך בוררות.

תגובת המשיבים

9.        בתגובת המשיבים אשר הוגשה בהתאם להחלטתי מיום 2.6.2010, נטען כי הליך הבוררות לא נזנח על ידי המשיבים אלא עוכב ביוזמת בית המשפט המחוזי עם הגשת הבקשה לפירוק החברה וכי החלטה זו על עיכוב הליכי הבוררות אינה כדין הפסקת הליכי הבוררות. המשיבים טוענים כי לאורך הליך פירוק החברה הבהירו שוב ושוב כי הם עומדים על המשך בירור טענותיהם כלפי המבקש וכי בית המשפט המחוזי הבהיר, במספר החלטות שניתנו על ידו במהלך ההליך, כי המחלוקת בין הצדדים שרירה וקיימת ותתברר במסגרת הבוררות עם סיום תשלום מלוא החובות לנושים. המשיבים מוסיפים כי המבקש בעצמו הצהיר כי בכוונתו להגיש תביעה כנגד המשיבים במסגרת הליכי הבוררות וכי ראוי שהסכסוך ביניהם יתברר מחוץ לכותלי בית המשפט. נטען כי השמירה על טענותיהם כלפי המבקש עוגנה אף בהסכם הפשרה.

           המשיבים מוסיפים וטוענים כי בנסיבות העניין, בהן שולמו 100% מן החוב לנושים, צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי יש לברר את טענות הצדדים בבוררות. המשיבים סומכים ידם אף על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה סעיף 205 לחוק החברות אינו חל בנסיבות העניין, שכן למעשה בנסיבות המקרה אין כל הבדל בין תביעה נגזרת לבין תביעתם האישית כבעלי מניות.